החלטה בתיק ת"א 30061-03-11

לפניי בקשת הנתבע (להלן: "המבקש") לעיכוב ההליכים בתיק והעברת הסכסוך לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות.

ברקע לבקשה זו עומדת תביעת הקיבוץ, למתן צו עשה, על פי תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה לנתבע, חבר הקיבוץ שהודיע על עזיבתו, לגלות בתצהיר מלווה באסמכתאות את כל הזכויות והכספים שהיו בידיו עובר ליום 8.6.07, הוא מועד עזיבתו את הקיבוץ, וזאת מכוח  הוראת סעיפים 52 ו- 84 לתקנון הקיבוץ והחלטות האסיפה הכללית מתאריכים 12.01.85, 27.07.04 ו- 12.06.07. לטענת הקיבוץ, חבר הקיבוץ העוזב נמנע באופן עקבי מהעברת הזכויות הצבורות על שמו ובתקופת עבודתו מחוץ לקיבוץ, ובכללם זכויות בקופות גמל למיניהן ודמי הורשה, לטובת הקיבוץ. 

המבקש טוען, כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה וכי יש להעבירה להכרעה בפני בורר. המבקש נסמך בבקשתו על הוראות סעיף 113 לתקנון האגודה, בה הוא חבר, הקובע כי "כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך, יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה שנקבעה לכך...", כאשר לגרסתו, אין נפקא מינה אם קיימת חובה כספית מצדו של המבקש לקופת הקיבוץ, אם לאו. לטענת המבקש, המקרים שבהם בית המשפט קבע כי יש לחרוג מהתקנון, לעניין הליך בוררות, עוסקים כולם בסוגיות חוקתיות, בעוד שבענייננו מדובר בסכסוך פנימי הנובע מניהול עניינניו היומיים של הקיבוץ, שלגביו אין לחרוג מהוראות התקנון. המבקש מפנה לפסקי הדין שניתנו ב-ע"א 89/85 בית חרות, מושב עובדים והתישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' רבקה גלזמן, פ"ד מא(3) 526, 529-530 (1986), וכן רע"א 5771/07 יורם קדמן נ' ישע- אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (2009).

הקיבוץ מתנגד לבקשה.

לטענתו, נכון הדבר שעל פי תקנון הקיבוץ, שומה על הקיבוץ לנקוט בהליך משפטי של בוררות במוסדות התנועה, כנגד החבר, ברם בענייננו טרם נוכח הקיבוץ כדבעי בדבר חובת החבר לשלם לקיבוץ כספים, ועליו תחילה לבחון האם יש לקיבוץ עילת תביעה נגד חבר הקיבוץ.

עוד טוען הקיבוץ, כי ההפניה לסעיף 113 להוראות התקנון עליו סומך המבקש את יתדות בקשתו לא הייתה מדוייקת, שכן אותה הוראה קובעת שעל החבר לחתום על הסכם בוררות בנוסח שהתנועה תקבע, דבר שלא נעשה בענייננו. לשיטתו, משמעות העלמת כספים, במידה והדבר יוכח, הינה למעשה "גניבה" שלא נכנסת להגדרת "סכסוך" כמשמעו בסעיף 113 לתקנון הקיבוץ, ואין מקומו של נושא זה להתברר בהליך של בוררות. לטענתו, חובה מוסרית וחברתית מוטלת בשלב זה על הקיבוץ לברר תחילה אם קיים בסיס לסכסוך בינו לבין המבקש, בטרם ינקוט בצעדים למיצוי זכויותיו.

בטיעוניו, נאמר כי על המקרה דנן יש להחיל את הסייג הקבוע בהוראת סעיף 5ג לחוק הבוררות, שכן חלק מזכויותיו הצבורות הן זכויות פיננסיות, ומשכך מקומן לידון בבית משפט ולא בהליך בוררות (הקיבוץ היפנה ל- בש"א 6104/06, בש"א 6466/06 בתיק עיקרי 4816/06 מתאריך 10.04.07 ועוד). 

עוד נטען, כי מאחר והמבקש עבד מחוץ לקיבוץ, הרי שנדרש מתן צו שיפוטי המופנה לצדדים שלישיים להמצאת מסמכים, וצו שכזה לא ניתן לקבלו במסגרת הליך בוררות.

לאור האמור, מבקש הקיבוץ לדחות את הבקשה ולחייב בהוצאות משפט. 

אחר עיון בבקשה על צרופותיה, לרבות החלק הרלוונטי מתקנון האגודה, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, כפי שיפורט להלן.

סעיף 5 לחוק הבוררות קובע בזו הלשון:

"הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו בוררות וביקש בעל דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשיכה ועדיין הוא מוכן לכך".  

בסעיף 5 לחוק הבוררות נקבעו שני סייגים לכך: הסייג הראשון, מצוי בס"ק (ג) לחוק לפיו, רשאי בית המשפט שלא לעכב הליכים, אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. הסייג השני, מצוי בסיפא של סעיף 5(א) לחוק הבוררות לפיו, תנאי לעיכוב הליכים והעברה לבוררות הוא שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה.

סעיף 52 (1) לפקודת האגודות השיתופיות קובע: "רשאית אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין ע"י הרשם או באופן אחר". ברע"א 1139/99 כפר מחולה נ' בית שאן חרוד, פ"ד נד (2) 262, עמ' 269 (להלן: "פרשת כפר מחולה") נקבע, כי סעיף זה הינו סעיף קוגניטיבי שאין להתנות עליו, ולכן באם תקנון האגודה קובע מנגנון ליישוב סכסוכים המתיימר להרחיב את תחום הבוררות מעבר לעסקי האגודה, הרי מנגנון זה הינו חסר תוקף בהיותו סותר את הוראות סעיף 52 (1) לפקודה (ראו: סעיף 9 לפרשת כפר מחולה).

הוראות פרק ז'  לתקנון האגודה, קיבוץ עין חרוד איגוד, סעיף 113, קובע כדלקמן:

"כל סכסוך שבין הקיבוץ ובין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך, יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה שנקבעו לכך על ידיה, אם נתן אותו חבר לשעבר את הסכמתו לכך בכתב על ידי חתימה על הסכם בוררות בנוסח שהתנועה תקבע. לא הושגה הסכמה כזו, יימסר הסכסוך להכרעת רשות השיפוט בהסתדרות בהתאם לתקנונה ודין הוראה זו כדין הסכם בוררות שנחתם כחוק על ידי הקיבוץ ועל ידי החבר לשעבר של הקיבוץ. הוראות תקנון זה תחייבנה בכל בירור או בוררות כאמור לעיל. האמור לא ימנע מהקיבוץ ומאותו חבר לשעבר למסור את ההכרעה בסכסוך לכל בוררות מוסכמת אחרת".

בית המשפט העליון התייחס בשורה ארוכה של פסקי דין לפרשנות המונח "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" והבחין בין "סכסוכים פנימיים" הנובעים מניהול העסקים של האגודה עם חבריה, והם סכסוכים הנכנסים בגדרו של סעיף 52 (1) לפקודה, לבין סכסוכים חוקתיים", שהם סכסוכים הנוגעים לחוקיות מוסדות האגודה חוקיות פעולותיה, שאינם נכנסים לגדר הוראת סעיף 52 (1) לפקודה. בע"א 234/81 ירמה נ' מזרע, פ"ד לו (4), 113 נאמר, כי "הלכה פסוקה היא, כי "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" משמעותם סכסוכים בנוגע לניהול העניינים הפנימיים של האגודה, להבדיל מאותם סכסוכים הנוגעים לחוקיותם של מוסדות האגודה או לתוקף בחירתם או מינויים של אלו" (דבריו של כבוד השופט א. ברק, כתוארו אז, בעמ' 114-116). עוד נקבע, כי עניינים פנימיים אלה הינם כל אותם סכסוכים הנובעים מניהול עסקים במובן הרחב של האגודה עם חבריה והעוסקים בהתנהלות היום יומית כאשר בד"כ נמנות תביעות כספיות על הסוג הראשון קרי: עניינים פנימיים. 

ובחזרה בענייננו - הקיבוץ הגיש בקשה לצו עשה על יסוד תקנה 363 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת בהאי לישנא:

"סעד זמני לפני הגשת תובענה ולאחר מתן פסק דין